הטבות לניצולי השואה:
חברים יקרים
אנו שמחים לבשר לכם כי החל מה 1 לאפריל 2016 , אישרה מדינת ישראל לכלל ניצולי השואה, השתתפות עצמית של 25 ₪ בלבד עבור חברות בקהילה תומכת ללא מבחן הכנסות.
על מנת להנות מההטבה יש להציג אישור (כל אישור) על קבלת תשלומים או הטבות באופן קבוע או חד פעמי מכל ארגון רשמי (ממשלתי או אחר). כל מסמך המעיד על היותו ניצול שואה, נפגע שואה, וטרן, נכה המלחמה בנאצים מאפשר לזכות בהטבה.
יש להגיש את האישורים לרונית, רכזת קהילה תומכת. ברורים נוספים ניתן לעשות בטל. 08-9300119 ובכתובת רח' בן-גוריון 9 (קומת כניסה), נס ציונה.
יוסי גרשטיין ששרד מספר לנוער גרמני.
כתבה אילנה רוזנברג
"לא אשכח ולא אסלח! אבל אני מוכן לקבל את גרמניה והגרמנים של עכשיו." כך אמר לי יוסי גרשטיין,שורד שואה הגר בנס ציונה, והמשתייך לקבוצה הגדולה של שורדי שואה הנמצאים במסגרת "מועדון אחווה" בבית האזרח הוותיק.
בחודש מרץ האחרון נפגשו שורדי שואה עם נערות ונערים מזולינגן, העיר התאומה של נס ציונה, שממנה מגיעים לארץ בני נוער, אחת לשנתיים בני נוער.
אחת ממטרות הביקור של הקבוצה הגרמנית היתה להפגש עם שורדי שואה, לראיין אותם, רצוי בגרמנית, וכך לאסוף חומר גלם להעלאת מחזה כדוגמת "תאטרון עדות". הצגה בה מסופרים סיפורים המבוססים על עדות ישירה של השורדים .
נכחתי במפגש המרגש שהיה בין יוסי ובין קבוצה קטנה של תלמידות ומורתן. אחת התלמידות שאלה, שאלות מנחות. האחרת הסריטה לאורך הראיון והשאר ישבו והקשיבו בחרדת קודש לסיפורו המרתק .
קצרה היריעה מלספר את סיפורו של יוסי, לכן אעשה זאת בקיצור נמרץ.
בן שש היה עם פרוץ המלחמה , עד אז גר עם הוריו אחותו בת החצי שנה , סבתו וסבו, בוורשה, חייהם התנהלו על מי מנוחות. עד שיום אחד אביו לא שב מעבודתו. אמא, מנסה להחזיק את הבית ולדאוג למשפחה, אבל המצב בגטו הולך ומחמיר, כבר ברור מעל לכל ספק שאין תקווה לתושביו .בצר להן מחליטות היא ,ועוד שתי שכנות להבריח את בניהן אל מחוץ לגטו, אולי שם יצליחו לשרוד. וכך, קוראת לו אמו ,הזכורה לו כאשה יפה מאוד, ואומרת לו :"אל תשכח את שמך את הוריך ואת היותך יהודי".
ויוסי הקטן מתחיל את חייו מחוץ לגטו. בחושים טבעיים ובתבונה הנרכשת, הוא מצליח לשרוד. המקום הטוב ביותר למצוא אוכל הם פחי האשפה ,המחבוא הטוב ביותר לשינה חטופה, הן עליות הגג. ויש גם אנשים טובים , האחד דואג לו למרק חם מדי יום, אך מהר מאוד הוא נעלם. האחרת מכניסה אותו לביתה ודואגת לכל צרכיו באהבה רבה, עד לאותה פקודה המאיימת להוציא להורג כל מי שיימצא בביתו יהודי. וכך הוא נאלץ לעזוב את הבית המאמץ. הבדידות והגעגועים לאמא מתגברים על כל הגיון ומובילים את יוסי בן השמונה, אל הגטו לראות שוב את אמא . בעודו מתקרב אל הגטו נפתח לפתע מולו מכסה הביוב וממנו יוצא יהודי מהגטו,הוא מזהה שהילד יהודי ושואל :"לאן אתה הולך ילד?" ויוסי לתומו משיב שהוא רוצה הביתה. "היכן גרת?" "ברחוב קרוכמלנה" הוא עונה. "אין לך לאן לחזור ,ילד , כולם כבר נלקחו משם…" השוק חזק! לא אראה עוד את אמי ומשפחתי!!! ויוסי ממשיך לשוטט, אך לפתע נשלחת יד מאיימת אל כתפו, ושוטר פולני מביאו ל"אומשגפלאץ" ,ממנו נשלחו היהודים למחנות ההשמדה. כעבור יומיים הועלה יוסי עם עוד מאות יהודים לרכבת בהמות. המלחמה מתקרבת לסיומה והרכבת מופצצת ע"י כוחות הברית. וכך נפתחה הדלת ,ויוסי נשא רגליו ולא הפסיק לרוץ עד שהתעלף. האיכר שהעיר אותו באמצע השדה, התפלא על המרחק הגדול שיוסי רץ באותו הלילה. האיכר הטוב שיכן אותו בבית סמוך, ויוסי היה יוצא למרעה עם הבקר שלו.
יום אחד , ויוסי זוכר זאת היטב, הגיעו יהודים מהג'וינט שתפקידם היה לאסוף ולקבץ את הילדים היהודים שהוסתרו בכפרים ובמנזרים.
בכך תם הפרק הראשון במסכת חייו מלאת ההרפתקאות של יוסי גרשטיין, אותו הוא סיפר לתלמידים הגרמנים. התרשמתי שהנערות והנערים הקשיבו, אך לא ידעו איך להכיל ספור מצמרר שכזה ,מורתם הבוגרת היא שהתעניינה מאוד ושאלה וחקרה בנימוס מהול ברגישות.
את הגרמנית למד יוסי מקבוצת נערים מגרמניה שאליה צורף כשעלה לארץ.
מה מניע אותך לספר ולתת עדות?
"האמת היא, שעד לפני כשש שנים אצרתי הכל בתוכי, גאולה אשתי שכנעה אותי ללכת ל"עמך", ארגון התומך בשורדי שואה באופן רגשי במיוחד. שם היתה לי תומכת שבמשך שנתיים וחצי של שיחות איתי ואח"כ גם עם גאולה, פתחתי את סגור ליבי.
חיה כהן יוזמת התכנית מ"דור לדור" שכנעה אותי לבוא ולספר את סיפורי בבתי הספר בעיר. ההקשבה והאמפטיה של הילדים והנוער מעודדים אותי להמשיך ולהעביר הלאה את מה שעברתי.
אינני מרחם על עצמי, ובעיקר אינני רוצה שירחמו עלי, לכן לא ספרתי כל השנים, אבל עכשיו אני חש שאני חייב לעשות זאת למען ידעו מה קרה שם ואסור שיחזור.
לנוער הגרמני של עכשיו אני מספר ,כי חשוב לי שידעו שיש אנשים שלמרות שחוו את השואה, בכל זאת מוכנים להמשיך הלאה בלי הטלת אשם בכל הגרמנים, ועם פתיחות לגרמניה של אחרי המלחמה ,זו המנסה להתמודד עם עברה ,בין היתר,ע"י הסכם השילומים ועוד תמיכות כספיות גדולות בגופים שונים בארץ,וכן שיתופי פעולה רבים בתחומים שונים רוחניים כמו בתרבות וחינוך, כמו למשל מפגש מסוג זה."
יוסי נשוי לגאולה ולהם ארבעה ילדים ושנים עשר נכדים.
בעקבות אנזא"ק – מלחמת העולם הראשונה בישראל
כתבה רות אקר
תמונה dr. avishai teacher
ביום אביבי שטוף שמש זכיתי להצטרף לסיור בעקבות אנזאק (הקורפוס האוסטרלי והניוזילנדי בצבא הבריטי) בדרום הארץ, בהדרכתו של ערן תירוש, יו"ר העמותה למלחמת העולם הראשונה.
נושא זה סיקרן אותי משום שלא דשים בו רבות במחוזותינו, למרות שהוא הארוע החשוב ביותר לעיצוב גבולותיה של א"י בתוך המרחב המזרח תיכוני, ועיצוב כל המדינות סביבנו.
הסיור החל באיזור בארי, שהיה חלק מאזור הקרבות בין עזה לבאר שבע,שם הוקמה אנדרטה בצורת האות A הנקראת "יד אנזאק"שנחנכה ב1967 , לזכר חללי החיילים האוסטרלים והניוזילנדים שנלחמו יחד עם הגנרל אלנבי באיזורינו. אנזאק היתה האוגדה הרכובה, על סוסים וגמלים, והשתתפה בכיבוש א"י, ירדן וסוריה.
בסיור שהקיף את כל המסלול בו עברו הלוחמים בדרום למדנו, שאחרי שני קרבות על העיר עזה, הקרב המכריע במהלך המערכה על סיני וא"י היה הקרב על באר שבע שהתרחש ב31 באוקטובר 1917. בין יחידות מהאוגדה הרכובה אנזאק וחיל המשלוח של האימפריה הבריטית בפיקודו של אלנבי, לבין הצבא של האימפריה העותומנית בפיקוד גרמני. למדנו בסיור שהבעיה העיקרית של הבריטים הייתה בעיית אספקת המים והמזון לאלפי הבהמות ששרתו אותם.גמלים, פרדות וסוסים, לצורך זה הבריטים השתלטו על מקורות המים של נחל הבשור.
הטורקים עיבו קו הגנה בין עזה לבאר שבע בביצורים חזקים, והחלה מלחמת התשה, שהפכה את ההתקפה הישירה על העיר לאתגר של ממש.וכדי להצליח ההתקפה על העיר הפתיעה במיקומה. העותומנים ציפו למתקפה מצד מערב, עזה, ואילו הבריטים לאחר מסע לילי מזורז , כיתרו את ב"ש והגיחו מצד מזרח, שהיה פחות מוגן, פרצו את קווי ההגנה העותומנית וכבשו את העיר בהתקפת פרשים מהאחרונות בהיסטוריה של העת החדשה.
גם על גבעה בתחומי תיכון בן גוריון בעירנו, קיימת אנדרטה לזכר החיילים הניוזילנדים שנלחמו ונפלו באזור.
ממליצה לקוראנו לפקוד את האנדרטה ולקרוא כל מה שיתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה כאן, אצלינו בבית.
ארנון קהלני – מכונאי ואמן פיסול וצילום
הלכתי לפגוש את ארנון קהלני במוסכו לרגל יום הזיכרון הקרב ובא. אחיו עמנואל ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים. הוריו של ארנון הלכו זה מכבר לעולמם. המוסך הקרוי על שם עמנואל מצוי ברחוב המזמרה 8 אינו דומה למוסך רגיל. בקצה הרחוב מוצב פסל השואה לזכר ששת המיליונים מעשה ידיו של ארנון. בחצר המוסך ניתן לראות פסלים נוספים כמו משפחה גרעינית של אב אם וילדם. עוד פסל מייצג ראש עם חשיבה שונה. המשרד עצמו מהווה מעין מוזיאון זעיר של משפחת קהלני. על הקיר תלויות תמונות רבות של המשפחה המורחבת ושל ארנון וביניהם תמונה משנת 1925 בו נישא אביו של ארנון משה בידי הוריו.
מתי ואיך הגיעה משפחת קהלני לנס ציונה ?
"הם היו פליטים מתל אביב משכונת נווה צדק. הסוכנות היהודית הפנתה אותם מתל אביב בעקבות המרד הערבי שהתחולל בין 1936-1939 . חלקם יושבו בשעריים, רמת אליהו(בצרון) ונס ציונה" . הסב הגיע עם ילדיו סעדיה ומשה (אבינו) לנס ציונה. הם התיישבו ברחוב הפלמ"ח שגבל ברחוב זרובבל שם היו בתי ערבים של ואדי חאנין עמם היו לנו יחסים טובים. מרחוב הפלמ"ח ומזרחה התגוררו יהודים שהגיעו מפולין. הוריו של ארנון נישאו בשנת 1942. נולדו להם 4 ילדים . אביגדור בשנת 1944 אילנה ילידת 1947 עמנואל ז"ל בשנת 1950 וארנון בשנת 1954 .
כאשר ארנון מדבר על "מנו" ועל משפחתו עיניו דומעות כאילו הזמן עמד מלכת. אביהם עבד כאחראי מוסך רכבים וטרקטורים במשרד החקלאות ופרנס את משפחתו בכבוד. "מנו" בלט מנעוריו כדמות יוצאת דופן. ספורטאי מצטיין , שחקן בנבחרת הכדוריד (שוער) וכן כדורגלן בסקציה של נס ציונה. "מנו" נפל 14 יום לאחר יום חתונתו. זו לדברי ארנון גם הפעם האחרונה שבה ראה את אחיו. על דמויות אחיו הבוגרים מספר על השוני ביניהם. :"למנו" היו כוחות פיסיים גדולים ולאביגדור היו כוחות נפש חזקים. הם היו מתחרים מי יצליח לסחוב שקי מלט למרחק, אביגדור היה זה שחורק שיניים מבצע את המשימה עד כלות כוחותיו מנצח ומתעלף". חלק מסיפור הקריירה הצבאית של האח אביגדור נכתב על יד שבתאי טבת בספר המפורסם "חשופים בצריח", וכן בסיפור "עוז 77" שנכתב על ידו. אביגדור תת אלוף (מיל) זכה בעיטור הגבורה- הגבוה מהעיטורים. גם "מנו" ז"ל וגם ארנון שירתו בשריון. עמנואל היה אמור להיות איש חימוש אך נלחם כארי להגיע לשריון. עמנואל ז"ל זכה לעיטור המופת על גבורתו במלחמה. ארנון מספר על עצמו ששירת תחת פיקודו של אביגדור.
כיצד קיבלתם את ההודעה על נפילתו של עמנואל ?. " כולנו כולל אבא היינו מגויסים . אבא נקרא אז על ידי מפקדו ונאמר לו לנסוע הביתה. לבו כבר ניבא לו רעות. הוא נסע עד רפידים ומשם בטרמפים עד נס ציונה. אני נלחמתי יחד עם אביגדור ברמת הגולן. אביגדור שדאג לי מאוד שלח אותי למפקדה. חיפשתי טלפון וירדתי לראש פינה. בראש פינה צלצלתי הביתה וענה לי דודי סעדיה שביקש שאחזור מיד הביתה. כאשר שאלתי מה קרה ענתה לי רותי אשת אחי "מנו נהרג". לאביגדור שהיה בעיצומה של הלחימה הודיע יאנוש בן גל על נפילתו של עמנואל שלושה ימים אחרי שארנון קיבל את ההודעה, כאשר היה בלב המובלעת הסורית. אביגדור חשב שמדובר בי וזעק מרה כי חש שלא שמר עליי מספיק. יאנוש הסביר לו שעמנואל הוא שנפל. אבינו שהגיע לבית הבין כבר שקרה הנורא מכל וצעק בלב קרוע :"מי "? "מי "? וכשנאמר לו "מנו" אבינו נפל והתעלף במקום" .
את משפחת קהלני פקד אסון נוסף כאשר גיסו של אביגדור אחי אשתו נפל גם הוא. כאשר שאלתי מה הביא את כל האחים להיות חיילים קרביים הוא עונה חד משמעית שזה הבית שבו גדלו . הבית שידר אהבה למדינה ומחויבות לצה"ל, וגם היום אומר ארנון שעמנואל מת למען המולדת ומותו לא היה לשווא.
את כאבו תעל ארנון לכיוון האמנות – פיסול וצילום . לדבריו הפניה לאמנות באה מצורך פנימי שבער בתוכו. הפיסול לדבריו צריך להסביר מה התכוונת , ואילו הצילום צריך להדגיש תופעה ייחודית מסוימת, ואת היכולת הזו לדבריו יש לו. כיום תערוכת צילום שלו מוצגת בבית הגמלאי.
ארנון נשוי לברוריה בת ליוצאי אשכנז שאביה עבר את השואה. ארנון תיחקר את חמו רבות על הנושא ובתו של ארנון כתבה על כך מסמך מקיף . ארנון רואה בשואה את האירוע הכי קשה שעבר עם ישראל. הפסל העומד בקצה הרחוב הנו ביטוי לכך, וגורם לכל הצופה בו התרגשות. הפסל עומד על אדנית מטופחת שעליה עומד עץ גדוע שעליו מוצבים 6 פסלי מתכת קטנים (סמל לששת המיליונים) שעל כל אחד מוצמד מגן דוד צהוב.
ארנון מספר לי שעשה לו למנהג לדבר לפחות פעם ביום על עמנואל . לשאלתי "איך" ? הוא מספר שכל אדם הנכנס למוסך שומע ממנו את סיפור נפילתו. מותו של עמנואל השפיע עליו קשה נפשית. רופא אבחן אצלו מצוקה נפשית שלא מצאה לה פורקן בשיחות או בבכי. הוא קיבל טיפול לכאבו באמצעים רפואיים.
ארנון סיפר שלא נהג להעסיק ערבים מתוך התפיסה שכל עם צריך לחיות במקומו. במשך השנים שינה את דעתו והחל להעסיק ערבי בשם חאלד מעזה . מול המוסך ניטעו מספר עצי זית והוא אמר לחאלד: "תפקידך לשמור על עצי השלום הללו". חאלד שמר עליהם , וכאשר פרצה האינתיפאדה השנייה נעלם . יום אחד צלצל בטלפון ושאל :"מה שלומכם , ומה שלום הזיתים? צריך לשמור עליהם חזק". אחרי האירועים הקשים ביקש חאלד לחזור , וארנון אמר לו :"בוא נמתין עד שהזיתים יגדלו". חאלד הבין את הרמז.
ארנון מתגורר בנס ציונה נשוי לברוריה ואב לשתי בנות בשמת ואבישג וסב לנכדה. ארנון משמש כיושב ראש אגודת "יד לבנים" של נס ציונה .
